עיונים חולין דף מ"ג | בין מדע לתורה (ח"א): מקור הידע הרפואי של חז״ל

שיעור הרה"ג צבי יונתן מארטאן שליט"א שיעור דף היומי בעיון בעניינים המוזכרים על הדף השיעור והתקציר נתנדבו בנדיבת לבו של האי מוקיר תורה רבנן וחכמתן, ה"ה הרבני הנגיד מוה"ר יואל ווערצבערגער הי"ו תקציר השיעור: כדאמרנו בשיעור לדף מ"ב חזינן מהמשנה בבכורות (פ"ד מ"ד) דכבר היתה קיימת הרשימה של הטריפות במסורתן של ישראל מקודם, בהא דחלק תודוס הרופא (ועיין בשיעור לסנהדרין דף ל"ב-ל"ג בזהותו) על ר"ט כשהטריף פרה שניטל האם שלה, והודה לו ר"ט ורצה לשלם וא"ל ר"ע דפטור דלא הוי כטעה בדבר משנה, ושם בדף כ"ח ע"ב הביא הש"ס דהמשנה הלז היתה מקודם לר"ט (הדור הרביעי של ההתנאים, וממילא בזמן הבית) והוי כטעה בדבר משנה. וכמו"כ חזינן בתוספתא במכילתין (פ"ג ה"ד) הביא בהתליעה הכבד דבני אסיא עלו לרגל בזמן הבית לשאול מחכמי יבנה אזה אי הוי כניטל הכבד ובפעם השלישי הכשירה להם, וחזינן דידעו אף בחו"ל בזמן הבית את רשימת הטריפות. וכמו"כ חזינן בתרגום (המיוחס ל)יוב"ע בויקרא (י"א א') ובבמדבר (י"ט ג') דמנה רשימת הטריפות. ובמע"ש (פ"ה מט"ו) ובסוטה (פ"ט) דביטל יוחנן כה"ג, שחי בימי בית שני, את הנוקפים, וביאר בתוספתא בסוטה (פי"ג ה"י) דנוקפים היינו אלו שהיו שמכים העגל בין קרניו, וביטלה יוחנן מחמת שלא להאכיל המזבח נבילות ושינה הש"ס הגירסא דהיא "טריפות" של נקיבת קרום של מח (ור' שאול ליברמן בספרו יון ויונית עמ' 255 קיים הגירסא ד"נבילות" דאכן היו מכין אותן אז עד שהיו מתים). והרשימה הלז שהיה קיימת בעם ישראל היא כדאמרנו בשיעור לזבחים דף קי"ב דחששו הפרושים גם להמסורת אבות במסורתות שקיבלו, ולא רק על מה שכתוב בתורה כמו שדגשו הצדוקים ושארי הכתות בימיהם. ובזה עסק ר"ע להשוות ביניהם ולאחדם ע"י הכנסת המסורה בדרשות בתוך התורה גופא, ולכן לא נחית להצדיק הטריפות במסורה שהמה הללמ"מ וכדברי ר' ישמעאל, כיון דהיה מכניסם אל תוך התורה גופא. וזהו דמרש"י משמע דגם הא דקיימת מספר 18 טריפות היא הללמ"מ, ולא רק הא גופא דיש טריפות של חולי. ובספר האשכול מהראב"ד השני (חמיו של הראב"ד השלישי הבעל ההשגות) כתב דרק הא דיש טריפות של חולי היא הללמ"מ, ולא הא דיש 18 מהם. וכדאמרנו כל הענין דהיא הללמ"מ היא אליבא דר' ישמעאל דלא דרש אותה מפסוק כמו ר"ע, ולכן אפשר דהרשימה היא רק 18 ולא יותר (וכדמשמע בסוגייתן אליביה), משא"כ לר"ע דדרשן מהכתוב ממש, אכן י"ל דיש יותר מ18 טריפות. וזהו דתי' והענין ביה זהו דתי' ר' חייא בר אבא לעיל בדף ל"ב דהמשנה נשנית מקודם שחזר בו ר"ע ומשנה לא זזה ממקומה, ואליביה אכן אין הכרח דקיימת רק 18 טריפות. (והרמב"ם כתב דאי ימנו כל הטריפות יעלו למספר 70). ור' צדוק הכהן (אשר גישתו היתה שלא לסלוד מפרדוקסים וסתירות וכדרכו של רבו המי השילוח) ביאר בפרי צדיק (פ' כי תצא) דאף לגישת ר' ישמעאל הוי "הללמ"מ" הכח שנמסרה למשה להמציא הלכות, ולא שנמסרה ההלכות הללו ממש. וזהו בגישתו דביאר דבבית ראשון היתה עיקר היצר יצרא דע"ז, וענינם של ישראל היתה אז בתורה שבכתב שהיא בנבואה, ובאומות לעומתן היתה במאגיה. משא"כ בבית שני היתה עיקר היצר יצרא דתאוה ואז היתה ענינם של תורתם של ישראל בתורה שבע"פ שהיא בחכה והשכל ולהגות בה באהבה ותענוג של שכלו, ובהאומות לעומתם אז היתה ג"כ גישתם ברציונליות. ובענין זה ביאר במקום אחר דרק עי"ז דהדור קבלוה התורה מעצמם, עי"ז התאפשר תקופת החכמים שדרשו בהתורה מדעת עצמם ונעשה כהתורה גופיה. וזהו דפי' בצדקת הצדיק דהא דאמר התורה דהתורה לא בשמים היא, היא דהחכמה והשכל בה היא "מעל" השמים שהיא החכמה עילאה. ופי' דכבד את אביך ואמך קאי ג"כ על בחינת אבא ואמא שהיא המח והלב של חכמה ובינה, וצוה התורה שלא תדחה שכל האנושי ויכבדה. ובזה סבר האבני נזר בהקדמתו לאגלי טל דיש לו לאדם להתענג ולשמוח בחידושיו וזהו עיקר מצות לימוד התורה (וכעי"ז היא באגרא דכלה פ' חיי שרה דבהכרח בא לו התענוג כשעוסק בזה אע"פ דאכן יש לו לעסוק בזה בלתי לה' לבדו), ור' יצחק מאלצן בספרו שביתת השבת, דהיה מבית מדרשו של הגר"א דהתנגד לחידוש בהתורה, חלק עליו בזה. והנה כדהארכנו בשיעור לע"ז דף ל"א (ועיין בשיעור לסנהדרין דף ס"ו ובשיעור לסנהדרין דף ע"ח) עסקו חכמי ישראל בהא כשקיימת סתירה בין ההלכה עפ"י המדע שידעו חז"ל ובין המדע של זמנינו. וזהו בפרט בהלכות טריפות בהפיזיולוגיה של בע"ח. וצריכין להבחין מתי דנו בזה בשיקול על הנידון הפרטית גופא שדנו ביה, או על כל המערכת הכללית שבין מדען של חז"ל למדע זמנינו הכללית. וזהו דהרמב"ן הקשה דמהו שנחלקו חז"ל אי טריפה חיה או לא, ולא בדקו וביחנו את זה בנסיונות? ותי' דאכן ביחנו את זה בנסיון וראו שאינה חיה, אלא להמ"ד דחיה היא או דסמך על חכמתם הרציונלית דאכן שייך שיחיה ואין לסמוך על מדע האמפירית בזה, או דכך קיבלו. וכעי"ז כתב החת"ס (להמהר"ץ חיות ביו"ד סימן של"ח) אודות ניתוחי מתים (ועיין בשיעור לב"ב דף קנ"ד) ורגע המות ההלכתי, דאין להתיר דבר עפ"י מדען של חכמים וחוקרים. ואסיק דלהלכה קבעו חז"ל דרגע המות נקבע בהפסק הנשימה, וידעו את זה ממסורתן של בעלי הטבעיים הראשונים אע"פ שנשתכח בימינו, או דקיבלו את זה ממשרע"ה או מהתורה דכתיב כל אשר נשמת רוח חיים באפו. להשתתף בקבוצת הוואטסאפ של השיעור: https://chat.whatsapp.com/E6TIgvVO3gO...