קרח - הקנאה והשאיפה בלימוד במידות - ובמדרגות

הרב אברהם הלוי מבט מעמיק לפרשת קורח: שורש הקנאה, אשליית הכבוד והדרך אל השמחה החלקה בתורה פתח הדבר: מה לקח קורח וכיצד התפלג? פרשת קורח נפתחת במילה המעוררת תמיהה פרשנית: "ויקח קורח". רש"י מפרש מיד שקורח לקח את עצמו לצד אחר כדי להיות נחלק מן העדה. תרגום אונקלוס בוחר במילה "ויתפלג", המרמזת על מחלוקת ופילוג. מכאן עולה השאלה: מה גורם לאדם לקחת את עצמו, להפריד את לבבו משאר בני האדם, ולצאת נגד ההנהגה הרוחנית? דרך הפשט והדרש מראים כי קורח לא לקח חפץ פיזי, אלא נתן ללבו "לקחת" אותו ולהפליגו מן הכלל, או לחלופין, "משך" בדברי חלקלקות את ראשי הסנהדראות כדי להעבירם לצדו. הקשר המהותי בין מחלוקת קורח לפרשת ציצית סמיכות הפרשיות בין פרשת ציצית לפרשת קורח אינה מקרית. בעל הטורים מסביר שקורח חלק על משה רבנו דווקא בעניין הציצית, והשתמש במצוות התכלת ככלי לליצנות ולהקנטה. בפרשת ציצית נאמר "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם... והייתם קדושים לאלוהיכם". קורח לקח את מושג הקדושה ועיוות אותו בטענה: "כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה'". ה"שפתי חכמים" מעמיק בטענה זו ומסביר: לפי דברי רש"י (בשם המדרש), כל העדה שמעו את הדברים בסיני מפי הגבורה. אין הכוונה ששמעו את כל עשרת הדיברות, אלא את שתי הדיברות הראשונות ("אנוכי" ו"לא יהיה לך"). קורח טען שאם כולם שמעו מפי הגבורה, הרי שכל העדה הגיעה למדרגת נביאים, וממילא אין הם זקוקים למלך, לנשיא או למתווך שיעמוד בינם לבין ה'. רקב עצמות קנאה: הניתוח הפסיכולוגי של הרמח"ל כדי להבין את שורש נפילתו של קורח, יש לפנות אל ספר "מסילת ישרים" לרמח"ל (פרק י"א). הרמח"ל מגדיר את הקנאה כחיסרון ידיעה ושכלות מוחלטת, שהרי המקנא אינו מרוויח דבר לעצמו ואינו מזיק למי שהוא מתקנא בו. החכם במשלי אומר: "ורקב עצמות קנאה". רמז מובהק למקור המידה המגונה הזו נמצא בחשבון הגימטריה: המילה ורקב שווה בגימטריה ל-קרח 308 הקנאה המשתוללת בלב קורח ריקבה את פנימיותו ועצמיותו. אילו היו בני האדם מאמינים באמונה שלמה שאין אדם נוגע במוכן לחברו אפילו כמלוא הנימה, ושהכול נקצב בהשגחה עליונה, לא היה להם טעם להצטער בטובת רעיהם. לעתיד לבוא, מבטיח הנביא ישעיהו, יסיר הקדוש ברוך הוא את המידה הזו מן העולם: "וסרה קינת אפרים וצוררי יהודה יכרתו" תאוות הכבוד כדוחק הגדול ביותר בחיי האדם הרמח"ל מדגיש כי הכבוד הוא המניע החזק וההרסני ביותר, הדוחק את לב האדם יותר מכל התשוקות והחמדות האחרות בעולם (כמו ממון או תאוות גשמיות). לוא רדיפת הכבוד והרצון שלא להיראות שפל בעיני החברים, היה האדם מסתפק במועט – בפת לחם ובקורת גג פשוטה – ופרנסתו הייתה קלה עליו. חז"ל מלמדים אותנו שירבעם בן נבט, המרגלים, יואב בן צרויה וקורח – כולם איבדו את עולמם אך ורק בשביל הכבוד והשררה. קורח ראה את אליצפן בן עוזיאל מתמנה לנשיא, ורצונו העז בכהונה ובמעמד הוא שהעביר אותו על דעתו. המרגלים, על פי הזוהר, יראו שבכניסתם לארץ ישראל יתבטל מעמדם כנשיאים וימונו אחרים במקומם, ופחד זה על כבודם האישי הוביל אותם להוציא דיבה על הארץ. פנימיות מול חיצוניות: ענוות משה ופריחת מטה אהרון בספר "שפת אמת" מובא חידוש בשם הרבי מפשיסחה: המתנגדים לצדיק בוחרים תמיד לתקוף אותו דווקא במידה שהכי מתוקנת אצלו. קורח ועדתו האשימו את משה ואהרון בהתנשאות ("מדוע תתנשאו"), בעוד שהתורה מעידה: "והאיש משה עניו מאוד מכל האדם". השפת אמת מסביר שמשה היה שקוע בענווה אמיתית כל כך, עד שלא היה אצלו שום מושג של גאות, ולכן הוא לא חשש לנהוג לעיתים בתקיפות ובשררה כשנדרש לכך לצורך הנהגת הדור. מכיוון שלא עסק ב"להראות" עניו, ההמון הגאה פירש את התנהגותו כהתנשאות. קורח ועדתו נדבקו בחיצוניות בלבד, בעוד משה ואהרון ייצגו את פנימיות הדעת. הדבר התבטא במטה אהרון שפרח והוציא שקדים, כרמז לפסוק "שתולים בבית ה' בחצרות אלוהינו יפריחו" – הפנימיות שלו הייתה דבוקה בשורש, אף שבחיצוניות הוא נראה כאיש פשוט. אקטואליה רוחנית: משבר הקנאה והעצבות בהיכלי הישיבות הגאון הצדיק רבי שלמה ולבה, בספרו "עלי שור", מוריד את היסודות הללו לחיי המעשה ומנתח את המשברים הנפשיים והלימודיים של בחורי ישיבה ואברכים בדורנו. במכתב חיזוק עמוק הוא פונה ללומד החש בקשיים בריכוז, בעצבות ובחוסר סיפוק בלימוד. הרב ולבה מסביר שהסיבה האמיתית לדיכאון ולחוסר ההצלחה אינה היעדר כישרון, אלא השוואה מתמדת לאחרים – תופעה שהיא ביטוי מובהק של קנאה. הלומד מסתכל על חברו בעל התפיסה המהירה או הזיכרון הפנומנלי, ומרגיש אפסי. הוא שוכח שלכל אדם יש חלק מיוחד וייחודי בתורה ששמור אך ורק לו. מי שמודד את עצמו בקני מידה של חבריו, מזניח את הכוחות החיוביים שחנן אותו הבורא, והופך בעצמו ל"רקב עצמות". האמונה האמיתית היא להבין ש"אין מלכות נוגעת בחברתה", ושחלקך בתורה מחכה רק לעמלך שלך. תיקון הקנאה באמצעות סוד התכלת והגבולות נחזור לתכלת שבציצית: רבי נתן שפירה מציין שהמילה תכלת שווה בגימטריה ל-850, בעוד שהביטוי שנאת חינם שווה ל-849 (עם הכולל הרי הם שווים). התכלת באה לבטל את שנאת החינם והקנאה. הגמרא במסכת מנחות אומרת שהתכלת דומה לים, הים לרקיע, והרקיע לכיסא הכבוד. מהו המאפיין של הים? הקדוש ברוך הוא שם לו גבול וחול, והים אינו משיג את גבולו ואינו פולש ליבשה. זהו התיקון הגדול של המחלוקת שנעשה ביום השלישי לבריאה ("יקוו המים... ותראה היבשה"). שנאת חינם וקנאה נובעות מרצונו של האדם לפלוש לגבולו של חברו, לבלוע את כבודו ואת מעמדו (ולכן נענש קורח ב"ותבלע אותם האדמה"). סיכום וחזון הקדושה האמיתית אינה הטענה החיצונית של קורח ש"כולם קדושים" במובן השוויוני המוחק את התפקידים, אלא היכולת של כל אדם לשמוח בחלקו, להכיר בגבולותיו כמו הים, ולשמוח בהצלחתו של השני. כאשר אדם מנקה את לבו ועיניו מקנאה אסורה, כל מעשיו מתעלים מעצמם לשם שמיים, כדברי האור החיים הקדוש על הפסוק "הלוא אם תטיב שאת" – המעשים הטובים והקדושה מתנשאים ועולים מעצמם אל שורשם העליון.