היא-לי לב: 251 ק"מ של סליחות - רכיבת יום הולדת אתגרית למען החטופים. לא נשכח ולא נסלח

לאחר 2 רכיבות אתגריות ליום הולדתי בעבר: ממטולה לאילת 470 ק"מ, ומאילת לכנרת 401 ק"מ, ושנים ללא אתגרים שכאלו – השנה זה בער בי קצת אחרת. כשהתחלתי לחשוב כחודשיים לפני יום ההולדת על רכיבת האתגר - חשבתי מה לעשות.. הרימאני לא באמת בכושר פיזי או מצב רוח לצאת לרכיבות שכאלו מתאגרות כשהן קשורות בי. הרגשתי שאני צריכה את המשמעות. לא באמת היו בי הכוחות להתעסק בזה, למצוא מישהו שילווה אותי ברכב, וכפי שכתבתי, אני לא ממש בכושר פיזי. חצי שנה לא רכבתי באופני הנג"ש (כביש) שלי בשבתות בכביש, טריינר לא עשיתי 6 שנים, ואת הכושר שלי אני מתחזקת דרך הרכיבות באופני השטח, אבל לא כאימונים או משהו מסודר שנותן לי את היכולת לרכיבה ארוכה, לא בהיבט הפיזי ולא בהיבט המנטלי. אבל ידעתי שאם אחליט לצאת לרכיבה שכזו - אעמוד בה. אני מספיק מכירה את הגוף ואת הראש שלי כדי לדעת מתי הם מסוגלים לדברים שכאלו ומתי לא. לא רכבתי חצי שנה בשבתות גם בגלל שלא רציתי לקום בשעות כאלו בבוקר, לא היה לי מצב רוח לזה, ובנוסף, לאחר מכן כשהגיע החורף והצטרף הקור, אז בכלל לא התחשק לי..אך ב-2 הרכיבות היחידות שעשיתי בינואר בכביש בשבת – זה מילא אותי מאד ושמחתי שהחלטתי לקום ולצאת לרכיבה. החשש שלי היה שלא אצליח לקום להוציא את זה לפועל. שארצה להשאר במיטה. אבל כשזה החל להתקרב ידעתי שזה יקרה וידעתי שאקום, כי אני כבר מחוייבת לרכיבה, להחלטה, למשמעות. הבנתי שמשמעות הרכיבה תהיה למען החטופים. ידעתי שמשמעות שכזו תעזור לי לצאת מהקשיים שלי, וכן המשמעות תעזור לי ברכיבה להתמודד עם המשברים הפיזים והמנטלים שתמיד חווים באתגרים שכאלו, ודרך המחשבה על החטופים אתחזק. הקדשתי את יום ההולדת שלי ברכיבה ארוכה למען משהו חשוב יותר מכל, מה שגרם לי להיות ביום הולדתי (יום ראשון 9.2), יום לאחר הרכיבה, עייפה ומותשת ממה שעשיתי, ובהרגשה שלא צריכה לעשות יותר כלום ביום הולדת שלי. מה שרציתי לעשות בה-עשיתי. הייתי צריכה משהו באמצע שיהיה מאתגר מספיק אך שאוכל לעמוד בו, וכמובן לחבר אותו לחטופים. ואז מצאתי. בחרתי לרכוב 251 ק"מ של סליחות מכל החטופים. אלו - שעדיין נמצאים בגיהנום, ואלו - ששבו אלינו ממנו. באותם ימים פניתי לחברה בשם הדר ריבק שהיא מעצבת גרפית ושיתפתי אותה ברכיבה. ביקשתי מהדר שתעצב לי הדפס שאוכל להדפיס על איזו חולצת טי-שירט מהיום להיום כדי שאוכל ללבוש מעל ביגוד הרכיבה, שאם כבר אני יוצאת לרכיבה מיוחדת - אז עד הסוף. וכך היה. תודה ענקית להדר על כך. באותו היום התחלתי למצוא את התשוקה לקום בשבת בבוקר וידעתי שעליי לבצע את הרכיבה,אחרת לא אסלח לעצמי ולא תהיה אפשרות אחרת. ההזדמנות לעשות דברים גדולים שכאלו אני "מלבישה" על ימי ההולדת שלי. ככה מוצאת את הכוחות והסיבה. יום לפני הרכיבה חשבתי על איה מידן (בכר) מקיבוץ בארי, חברה מהצבא שלא התראינו למעלה מ-20 שנה. כששמעתי מה קרה לאיה ב-7.10 כתבתי לה בפייסבוק לשלומה. ידעתי שאיה רוכבת באופני כביש ומתחרה בטריאתלונים. איה יצאה באותו הבוקר של ה-7.10 מביתה בקיבוץ בארי לרכוב באופניים וקבעה להפגש עם ליאור וייצמן ז"ל חברה לרכיבות, שנרצח כשיצא ברכיבה משדרות לכיוונה של איה. איה הסתתרה 7 שעות בשיחים, ניצלה וחולצה בעזרתם של בדואים מרהט. במזל צה"ל הבין שהם לא מחבלים שמחזיקים באיה כחטופה ולא הרג אותם בטעות יחד עם איה. גיסתה ואחיינה של איה נרצחו, ו-5 בני משפחה נוספים נרצחו, בינהם החטוף סהר ברוך ז"ל. יום לפני הרכיבה כשהצעתי לאיה להצטרף אליי לחלק מהרכיבה, היא התרגשה מאד ונענתה בחיוב. איה הצטרפה אליי בק"מ ה-50, ליד ניר עם, היכן שליאור נרצח. רכבנו יחד וחלפנו על פני כפר עזה, נחל עוז, בארי, רעים, כיסופים, עין השלושה, נירים, ניר עוז, ובק"מ ה-90 שלי, בצומת מעון, צומת המוות, איה הסתובבה וחזרה לרכבה ואני המשכתי בשלי. איה ואני עצרנו לדקות בודדות בכניסה לבארי, ובמיגונית המוות. איה הודתה לי שנתתי לה להיות חלק מהרכיבה המשמעותית הזו ועל כן שמחתי עוד יותר שהצעתי לה להצטרף ושאכן הוצאתי את הרכיבה הזו לפועל. בק"מ ה-100 בכניסה לקיבוץ גבולות מילאתי מים וקיבלתי תמיכה וחיזוק מחברים שגרים שם, והמשכתי דרומה עוד 25 ק"מ. בקילומטר ה-125, קצת לפני רביבים, הסתובבתי והתחלתי את הדרך חזרה. בדרך המדברית הזו היו רק הכביש, אני וחול בצדדים. שם הצלחתי בקול רם לבקש סליחה לפי כל השמות של החטופים אותם אני זוכרת בשם. אלו שעדיין שם ואלו - שחזרו. סיימתי את המקטע הראשון ב-4:50 שעות והשעה הייתה כבר 12:00. הבנתי שאין לי זמן להפסקות אחרת אכנס לחושך. כשהסתובבתי, הרגשתי את הרוח בפנים והגוף שלי התחיל להתעייף. ידעתי שאני רק צריכה לרכוב עוד 125 ק"מ. רק לדווש. וכך עשיתי. בחזור, בקילומטר ה-150, שוב עצרתי בכניסה לקיבוץ גבולות למלא מים ולאכול כמה נשנושים מהירים שהביאו לי והמשכתי. כשהמשכתי על כביש 232, לא ידעתי שמחנה רעים זה בדיוק – שם, ובדיוק החטופים אלי שרעבי, אוהד בן עמי, ואור לוי עומדים להכנס למסוקים הגדולים שהיו עוד על הקרקע. מצד ימין עמדו צוותי תקשורת וחברי קיבוץ בארי, אך לא היה לי זמן לעצור וגם זה לא היה מקומי להיות שם והמשכתי לרכוב ברגשות חזקים. כמה דקות לאחר מכן, כשהגעתי ברכיבה לבארי, המסוקים היו באוויר. הלב התפוצץ. הייתי שמחה, הייתי עצובה. בעיקר כאב לי. עליהם. על כולם. הרכיבה הייתה לא פשוטה. אך נתתי לרגליים פקודה – רק תדוושו, זה מה שאתן צריכות לעשות, וכך היה. ידעתי שזה שום דבר לעומת מה שהחטופים עוברים/עברו. לאחר 210 ק"מ קיבלתי פנצ'ר בגלגל הקדמי. התבאסתי. תיקנתי. המשכתי. ב-17:30 נכנסתי למושב ואמרתי לעצמי שאני לא מאמינה שאני כאן.. במהלך הרכיבה שמתי את הסבל שלי בצד כי ידעתי שהם נמצאים בגיהנום. או חזרו ממנו..לסבל אחר..חלקם לחיים מורכבים..חלקם ללא משפחה.. במשך כל הרכיבה צילמתי בוידאו את הצמתים, קיבוצים מושבים ויישובים בהם יש דגלים ופוסטרים של החטופים כדי שאוכל לעשות מהרכיבה הזו סרט סליחה לחטופים. עד החטוף האחרון! סליחה! היא-לי לב