פָּרָשַׁת בְּהַעֲלֹתְךָ - Parshat Behaalotecha

(1) הדלקת נרות שבת בכוונת המנורה: מנהג ספרדי — חלב, ירושלים, מרוקו, תימן — בעת הדלקת נרות בערב שבת, על פי שולחן ערוך אורח חיים רס״ג וכף החיים רס״ג, יש לשהות רגע בדממה ולכוון: „נרות אלו הם המנורה הפנימית; כל אורות השבוע שאני מדליק/ה במעשיי יהיו, כמו נרות אלו, מכוונים אל האמצע — אל לחם הפנים, אל מיטת השכינה.” בהדלקת נרות חנוכה הדבר מודגש עוד יותר: שמונת הנרות הם התגברות מידת הנצח מעבר לטבע. (2) שיעור תורה יומי כ„הדלקת מנורה פנימית”: מנהג ספרדי מקובל — שיעור קצר של חמש עד עשר דקות לאחר שחרית, בין אם בחומש עם רש״י ואור החיים, בין אם בבן איש חי — שנה ראשונה או שנייה של הפרשה הנוכחית — ובין אם במסילת ישרים. האור החיים על במדבר ח׳:ב׳ הוא העוגן: כל לימוד תורה כיום מדליק אחת משבע המנורות הפנימיות. (3) פסח שני בי״ד באייר — מצה ומרור בסעודת הצהריים: מנהג ספרדי בכל עדות המזרח — בי״ד באייר, חודש בדיוק לאחר הפסח הראשון, אוכלים בסעודת הצהריים חתיכת מצה ומעט מרור, בכוונה: „היום פסח שני; ברוך הוא ברית אדונָי, הנותן הזדמנות שנייה; יהי רצון שגם אני אזכה לאחוז בהזדמנות השנייה על כשליי שלי, בטרם תחלוף.” הרמב״ם, הלכות קרבן פסח פרק ה׳, הוא הבסיס ההלכתי לכך. (4) „בלי נדר” כהגנה מפני הבטחות מאוחרות — בקשר לפסח שני: מי שמבטיח דבר־מה לחברו — „אבוא מחר”, „אתן לך את הספר”, „אהיה שם” — מוסיף בלבו: „בְּלִי נֶדֶר”. הדבר מגן מפני הפרת נדר בלתי מכוון, ומשאיר כל יום פתוח להזדמנות שנייה. (5) מנהג תפילה קצרה בעקבות תפילת משה בת חמש המילים: בכל משבר פתאומי — מחלת קרוב משפחה, תאונה, בשורה על טרגדיה — לפני שאומרים את נוסח „מי שברך” המלא או תהילים, אומרים את חמש מילותיו של משה: „אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ” — לאישה, או „אֵל נָא רְפָא נָא לוֹ” — לאיש, בכוונת במדבר י״ב:י״ג. במסורת הספרדית זהו עוגן של רפרטואר התפילה היומי; הרמב״ם, הלכות תפילה פרק א׳, נותן לכך תוקף כצורה שלמה של תפילת בקשה. (6) „על פי אדונָי ייסעו” ככוונת קצב היום: מנהג ספרדי — על פי כוונות הרש״ש דרך שער הכוונות — בשלוש התפילות של מחזור היום, יש לעצור לרגע ולכוון: „זהו קצב הענן שלי; אני נוסע על פי דבר אדונָי, ואני חונה על פי דבר אדונָי; יומי אינו שייך לי, אלא לאדונָי המנהיג אותי.” כוונה זו הופכת את המעבר החולין שבין עבודה למנוחה לקצב מקודש של הליכה במדבר. (7) שש זכירות — זכירת מרים כשמירה ספרדית יומית מפני לשון הרע: במנהג הספרדי — חלב, ירושלים, תימן — נאמרת בכל יום בסוף שחרית הזכירה השישית: „זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר־עָשָׂה אֲדֹנָי אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם” — דברים כ״ד:ט׳. שולחן ערוך אורח חיים א׳:ה׳; כף החיים שם. מי שאומר זכירה זו בכוונה שלמה, מתקשר מדי יום עם לימוד פרשת בהעלותך: דיבור על אחרים — גם על דמויות חשובות, וגם בתוך המעגל המשפחתי — נתון לפיקוח ולגבולות על פי דין תורה. (8) לימוד בן איש חי בהלכות נטילת ידיים וברכת המזון בשבוע פרשת בהעלותך: מנהג שבועי ספרדי — בשבוע שבו קוראים את פרשת בהעלותך, לומדים בשיעור היומי את הלכות חיי הלחם: נטילת ידיים, המוציא וברכת המזון, על פי בן איש חי, שנה ראשונה. אין זה מקרה: כל הפרשה היא תנועה אל תוך המדבר, והלחם הוא העוגן שבו נבחנת היציבות. (9) בחירת תהילים בזמני צרה ציבורית — בהשראת פרשת החצוצרות: מנהג ספרדי בארץ ישראל ובתפוצות — בזמנים של משבר ציבורי, כגון מלחמה, מגפה או רדיפה, אומרים תהילים כ״ז — „אדונָי אורי וישעי” — או תהילים קכ״א — „אשא עיני אל ההרים”. זאת על יסוד במדבר י׳:ט׳, שם מצווה לתקוע בחצוצרות בעת מלחמה כדי שישראל „ייזכרו לפני אדונָי”. הרמב״ם, הלכות תעניות א׳:א׳–ד׳, מבאר את ההלכה: העוגן הוא זכירת אדונָי בעת צרה. (10) משיח בן דוד והבטחת הנבואה הכללית: דברי משה — „וּמִי יִתֵּן כָּל־עַם אֲדֹנָי נְבִיאִים” — במדבר י״א:כ״ט, נקראים במסורת הספרדית, על פי הרמב״ם בהלכות מלכים ומסורת הפירוש ליואל ג׳:א׳ — „וְהָיָה אַחֲרֵי כֵן אֶשְׁפּוֹךְ אֶת־רוּחִי עַל כָּל־בָּשָׂר” — כהצצה מוקדמת לימי המשיח. משיח בן דוד ייצור את התנאים שבהם משאלתו של משה תתגשם: כל העם יקבל רוח. מי שמוסיף בסוף העמידה, לפני „יהיו לרצון”, כוונה קצרה, יכול לעורר את ההבטחה: „יהי רצון שיבוא במהרה היום שבו תתגשם משאלתו של משה; יבוא משיח בן דוד; ות; יבוא משיח בן דוד; ותישפך רוח אדונָי על הכול.”