שֶׁל שָׁבוּעוֹת — Two lambs as peace offerings — הַקְרָבַת שְׁנֵי כְּבָשִׂים שֶׁל שְׁלָמִים

נֻסַח הַבְּרָכָה בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בִּקְדֻשָׁתוֹ שֶׁל אַהֲרֹן, וְצִוָּנוּ לְהַקְרִיב שְׁנֵי כְּבָשִׂים לִשְׁלָמִים עִם שְׁתֵּי הַלֶּחֶם. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, מְקַבֵּל זִבְחֵי שְׁלָמִים בְּרָצוֹן. תְּשׁוּבַת הָעָם בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד — — — Union of the Three Portions · Unique Obligatory Shelamim The only obligatory Shelamim · Kodshei Kodashim · Waved again together with the two loaves. ויקרא כ״ג:י״ט–כ׳ מפרט את שני כבשי השבועות: „שְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה לְזֶבַח שְׁלָמִים, וְהֵנִיף הַכֹּהֵן אֹתָם עַל לֶחֶם הַבִּכּוּרִים תְּנוּפָה לִפְנֵי אֲדֹנָי” — שני כבשים בני שנה לזבח שלמים, והכהן מניף אותם עם לחם הביכורים כתנופה לפני אֲדֹנָי. משנה זבחים ה׳:ה׳ והרמב״ם, הלכות מעשה הקרבנות פרק ט׳, קובעים את מעמדם הייחודי: שלמי ציבור — קודשי קודשים. זוהי העבודה היחידה בכל מחזור השנה היהודי שבה שלמים נושאים את דרגת הקדושה העליונה ביותר. שלמים רגילים (שלמי יחיד) הם קודשים קלים — נאכלים בכל ירושלים במשך שני ימים ולילה אחד. ואילו שלמי השבועות הללו נאכלים רק בעזרת המקדש, רק בידי כוהנים בטהרה, ורק באותו יום עצמו (משנה מנחות ה׳:ז׳; רמב״ם, הלכות מעשה הקרבנות ט׳:א׳). הרש״ש (נהר שלום, דרוש שלמי ציבור) מפרש עבודה זו כספירת יסוד — ספירת האיחוד. שלמים מלשון שלום, ושלום הוא תפקידו של היסוד: לאחד את מה שהיה נפרד. שלושת חלקי השלמים — המזבח (החלק האלוהי: האימורים הנשרפים), הכוהנים (החזה ושוק הימין), והעם (בדרך כלל שאר הבשר, אך כאן, מפני שהם קודשי קודשים, רק הכוהנים אוכלים) — הם שלוש העולמות: בריאה, יצירה, עשייה, שהיסוד מאחד בשבועות באופן שלם וחריג. הבן איש חי (שנה ראשונה, אמור, סעיף י״ז) מלמד את הכוונה הספרדית המרכזית: בכל סעודת שבועות יש להחזיק במודע שלושה מרכיבי שולחן — לחם (חלק האדמה), בשר או חלב (חלק החיים), וחבורה/קהילה (חלק האיחוד). במסורת הספרדית: שלוש סעודות בשבועות, בעומק הולך וגובר במפורש. הרמח״ל (משכני עליון, שער השלמים) מלמד: שלמים הם העבודה העליונה ביותר — למעלה מן העולה (התמסרות מוחלטת בלי חלק לאדם), ולמעלה מן החטאת (כפרה בדרך של הפרדה); שלמים הם העבודה שבה האדם והאל יושבים כביכול אל שולחן אחד. הזוהר, אמור צ״ד ע״א: „שלמים אקרון בשם השלום” — השלמים נקראים בשם השלום. פעולה מעשית: כיום חיה עבודת השלמים במנהג שלוש הסעודות ובמסורת הסעודה המשפחתית הספרדית: בשבועות שלוש סעודות — קידוש של שחרית, סעודת המוסף העיקרית, וסעודת הסיום שלאחר מנחה — בעומק הולך וגובר. תיקון: בסעודת השבועות העיקרית לברך במודע שלושה תחומים — את השולחן (מזבח), את הלומדים והמלמדים הנוכחים (כוהנים), ואת כל המשפחה (עם). מנהג ספרדי (בן איש חי, אמור, סעיף י״ט): בסעודת השבועות העיקרית להגיש שלושה מאכלים בסדר מודע — מאכל צמחי (הד לשתי הלחם), מאכל חלבי (זכר לתורה כחלב), ולבסוף מאכל בשרי; ועל כל אחד לברך בפני עצמו. תיקון שני: פעם אחת בשנה, ובדרך כלל בשבועות, להזמין אל שולחנך אדם שאין אתה רגיל לאכול עמו — כהד של איחוד היסוד בסעודת הכוהנים שבעזרה.