נדב דלומי - עמוס (חי ב"תמוז", באר שבע, 11.6.2026)

עמוס. סבא עמוס הלך מוקדם. תמיד היו לו עניינים עם העולם. חוסר שקט. היה מתקן דברים במחסן, אוסף, מנסה, מחבר בין עולמות, מעשן, הולך לבית הכנסת, שואל שאלות, צוחק בקול רם, מדרדר איזה כעס, בודק אותך, נוגע בנקודה הרגישה, מדליק אותך, היתה לו בטן אבטיח מרוב בירות, פעם לכד עקרב צהוב והטמין בצנצנת, הוא ניסה לתקן גם אותנו. הם גרו בגבעת אולגה. הרוח הגיעה מהים והים היה קרוב ומופקר. הדרך אליו היתה משעול. היא נוצרה מאלפי פסיעות הלוך וחזור בימים צרובי חמה. האדמה ספגה את כל מה שהושלך לעברה. פסולת ופסולת בנין, אסלות לבנות, בלוקים אפורים מחוררים, תרמילי כדורים מהמטווח הקרוב. אפילו אמבטיות הוטלו במרחב והמראה הזה של אמבטיות הפוכות בדרך אל הים טרד את מנוחתי לאורך שנות ילדותי. סבא סיפר פעם שהזאבים מסתובבים באזור וטורפים ילדים ומוצאים שם מסתור בלילות. מה יצא מתוך האדמה? שיחי פרא ומדורות כבויות שזרחו כנשיקות שחורות. כשדיבר כרך אותי סבא בחבל שקוף ועבה והבנתי מבלי שאיש הסביר לי שעלי לשתוק. הספיקה פעם אחת, טעות יחידה, כדי שילגלג עליך וימעך אותך בכוח הכהה שלו, בחספוס, בגלגלי השיניים שבקעו מתוך פיו והסתובבו עליך. את מלח הגלים חשת עוד לפני שראית את הים התיכון. הים עצמו התגלה רק בהמשך, וכשהופיע מתוך הגבעות הצביע סבא על בסיס האימונים הצבאי ואוניות המלחמה המסיירות. ידעתי שהיה שוטר ולי היו סנדלים תנכיות. לא ידעתי אז ששניהם הגיעו דרך אותו הים. לא ניחשתי את מה שעבר עליו ועל סבתא. הם היו צעירים ויפים ועזבו הכל מאחור. רציתי שיתגאה בי. שיביט בי באותו מבט ששמר לחבורת הנערים שפגשנו בדרך אל הים. הם היו שלושה. הם הוליכו חמור ואחזו מקלות בידיהם ועורם היה שרירי וחשוף וצרוב ומשוך בברונזה. עמדתי מאחוריו מבויש, ושהגענו לראש הגבעה האחרונה עצר כדי לשוחח איתם בערבוב של ערבית ובעברית, במעין שפת כלאיים שהיתה תדר סמוי וחשאי שהשתוקקתי להבין וללמוד. בלב ידעתי שלא הייתי כמותם ולא יכולתי להיות כמותם לעולם, ובאותה המידה שביקשתי להדמות להם ולאחוז בחופש שנדמה היה לי שנשמו, לא הייתי מוכן לשנות דבר בעצמי. ירדנו אל החוף, אך במקום ללכת על החול ולטבול במים, סבא משך דווקא אל הסלעים המכאיבים, ואחז מקל ארוך ולאחר שחיטט וקילל והתכופף הוציא לפתע פקעת של חוט אדום ומשך את הקצה והעביר אותו אלי, והביט ולא אמר דבר, ומאז אני מחזיק בו, ומושך ולא מרפה, והוא נמתח ונמתח ללא הפסקה, מזמן לזמן, משם לשם. זה החוט אל הילד שבי. מתוך ההופעה בתמוז - בית המוזיקה / באר שבע / השקת האלבום 'חוט אדום' / 11.6.2026. שירה וגיטרה: נדב דלומי | הפקה מוזיקלית, סינתי, פרקשן: יוסי שטרית | בס: שי זריהן | קלידים וקולות: הילל שיר | תופים: איתמר אבוחצירא | גיטרה וקולות: שיר ירושלמי | סאונד ומיקס live: דודו חמד | צילום ותאורה: עדן בן זקן | טכנאות סאונד: רן אהרונסון