בלק - חידושים נפלאים - בגודל מעלת שבירת המידות של בלעם והמן הרשעים

כשהמלאך עוצר אותך — סימן שהקב״ה עדיין מאמין בך פרשת בלק: בלעם, המן, האתון, שלוש רגלים וברכת כהנים — סוד המניעות שבאות מרחמים למה ה׳ עצר את בלעם אם “בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו”? הסוד המבהיל של המניעות מן השמים היסוד המרכזי של השיעור הוא מאמר חז״ל: “בדרך שאדם רוצה לילך — מוליכין אותו”. בגמרא מכות י ע״ב לומדים זאת מבלעם, שהקב״ה אמר לו: “קום לך איתם”. אבל כאן מתעוררת קושיה עצומה: אם הקב״ה כבר נתן לו רשות ללכת, מדוע מיד אחר כך נאמר: “ויחר אף אלוקים כי הולך הוא”, ונשלח אליו מלאך ה׳ לשטן לו? הרי לכאורה זה הפוך מן הכלל: במקום לפתוח לו את הדרך — סוגרים אותה. במקום “בא ליטמא פותחין לו” — הקב״ה שולח את האתון, את החרב, את המלאך, ואת כל המניעות. השיעור כולו בא לבאר: יש רגע שבו המניעה עצמה היא לא עונש, אלא רחמים. היא סימן שהאדם עדיין לא אבוד. “איתם” או “עִם שרי מואב” — ההבדל בין הליכה טכנית להזדהות פנימית הקב״ה אמר לבלעם: “קום לך איתם” — כלומר, אם הם קוראים לך, תלך איתם, אבל לא בכוונתם. תלך כאדם שמציית לציווי ה׳, לא כאדם שמזדהה עם רצון בלק לקלל את ישראל. אבל בפועל נאמר: “וילך עם שרי מואב”. כאן כבר אין “איתם”, אלא “עִם” — חיבור פנימי, שותפות של רצון. וכפי שמבואר בדברי הגר״א: “עִם” מורה על שייכות ודעה אחת, ואילו “את” או “איתם” יכול להיות ליווי חיצוני בלבד. לכן נאמר: “כי הולך הוא” — לא רק שהוא נגרר אחריהם, אלא הוא הולך מעצמו, מרצונו, בהתלהבותו. ורש״י מדגיש: “וישכם בלעם בבוקר ויחבוש את אתונו” — מכאן שהשנאה מקלקלת את השורה. אדם גדול בעיני עצמו, בעל רוח גבוהה ונפש רחבה, משפיל את עצמו וחובש לבד את אתונו, מרוב תשוקה לקלל את ישראל. הקושיה הגדולה: אם הוא רשע — למה מלאך של רחמים? רש״י אומר על המלאך שנשלח לבלעם: “מלאך של רחמים היה, שהיה רוצה למונעו מלחטוא שלא יחטא ויאבד”. וזה פלא: אם בלעם הולך לרעה, למה לא נותנים לו ללכת? למה הקב״ה עדיין מתערב להצילו? התשובה העמוקה של השיעור: גם בתוך מעשה רע יכול להסתתר ניצוץ של תיקון. בלעם אמנם הלך בכוונה רעה, אבל עצם העובדה שקם בבוקר, התגבר על תאוותו, השפיל את גאוותו וחבש את אתונו בעצמו — מגלה שיש בו עדיין כוח לשבור טבע. ואם אדם מסוגל לשבור טבע אחד, אולי הוא מסוגל לשבור גם את שנאתו. כלומר: המלאך לא בא מפני שבלעם צדיק, אלא מפני שנשאר בו פתח לתשובה. בנות לוט: מעשה אחד — שני שורשים וכן מצינו בבנות לוט. מצד אחד חז״ל בנזיר כג ע״ב אומרים שהגדולה הקדימה לדבר מצווה, וזכתה שיצאה ממנה רות המואבייה. מצד שני, מאותה שורש יצא גם כוח הזנות של בנות מואב שהחטיאו את ישראל בשיטים. הרי לנו יסוד גדול: מעשה אחד יכול להכיל שני צדדים. מצד הכוונה — לשם שמים; מצד המעשה והנטייה — שורש של קלקול. לכן הקב״ה דן כל צד בפני עצמו. כך גם אצל בלעם: מצד הכוונה — רשע, שונא ישראל. מצד שבירת המידה — יש בו נקודת פתח. ולכן שולחים לו מניעה של רחמים. האתון ושלוש רגלים — תיקון חטא העגל האתון אומרת לבלעם: “מה עשיתי לך כי הכיתני זה שלוש רגלים”. רש״י מביא: רמזה לו — אתה מבקש לעקור אומה שחוגגת שלוש רגלים בשנה השיעור מעמיק בזה על פי בן יהוידע בשם שער החצר: חטא העגל נמשך שש שעות. כדי לבטל איסור צריך שישים כנגדו. שלוש הרגלים — שבעה ימי פסח, יום אחד של שבועות, ושבעה ימי סוכות — הם חמישה עשר יום, כלומר 360 שעות. וזה בדיוק שישים פעמים שש שעות. בלעם בא לקטרג על ישראל מחמת חטאיהם, והאתון משיבה לו: אינך רואה את התיקון. אתה רואה “עגל”, אבל אינך רואה “שלוש רגלים”. ברכת כהנים כתיקון העגל לברכת כהנים: שלושה פסוקים, חמש עשרה מילים, ושישים אותיות. שלושה פסוקים כנגד שלוש רגלים; חמש עשרה מילים כנגד חמישה עשר ימי הרגלים; שישים אותיות כנגד ביטול בשישים. “יברכך ה׳ וישמרך” — ברכה בממון ושמירה שהממון לא יביא לעבירה. שהרי חז״ל בברכות לב ע״א דורשים “ודי זהב”: ריבוי הכסף והזהב גרם לחטא העגל. “יאר ה׳ פניו אליך ויחונך” — כנגד בקשת משה לאחר העגל: “אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה”. החן האמיתי הוא שהקב״ה הולך עמנו בעצמו, ולא מוסר אותנו למלאך בלבד. “ישא ה׳ פניו אליך וישם לך שלום” — זו נשיאת פנים של אב לבנים: לדעת לשכוח את הרע ולזכור את הטוב. כמו שאמרו חז״ל: “גם אלה תשכחנה” — חטא “אלה אלוהיך ישראל” יישכח; “ואנכי לא אשכחך” — “אנכי ה׳ אלוקיך” לא יישכח. המן ובלעם — אותו סוד חידוש גדול ממגילת אסתר. המן, כמו בלעם, היה בעל גאווה שאין לה שיעור: “וכל זה איננו שווה לי” — כל עושרו, בניו וגדולתו לא שווים לו כשמרדכי אינו כורע. אבל כשזרש ואוהביו מציעים לו לעשות עץ גבוה חמישים אמה, נאמר: “ויעש העץ” — הוא בעצמו מתעסק בזה. כמו בלעם שחבש את אתונו בעצמו. גם כאן, בתוך רשעות נוראה, יש פעולה של השפלת גאווה. לכן באותו לילה: “נדדה שנת המלך”. אולי נפתח פתח להציל גם את המן מעצמו. הקב״ה מסמן לו: אתה בא לתלות את מרדכי, והמלך מצווה אותך להרכיב אותו ברחוב העיר. זהו “מלאך של רחמים” בתחפושת של ביזיון. אבל המן לא מבין. הוא קורא לזה “אשר קרהו” — מקרה. במקום לשוב, הוא ממשיך. ואז המניעה נהפכת לדין. כשציבור שותק מול קלקול המסר לדורנו חריף מאוד. לפעמים אדם אחד עושה מעשה קיצוני, מדבר בשפה שאינה ראויה, מבזה, מסית או מחלל שם שמים — והציבור שותק. השתיקה עלולה להיראות כהסכמה. לכן צריך שמנהיגים, רבנים ואנשי ציבור יאמרו בפירוש: זו אינה דרכנו, לא כך דרכה של תורה. כמו אצל בלעם והמן, מעשה קטן יכול לפתוח שער גדול — לטוב או להפך. כשאדם שובר מידה רעה, גם אם עדיין אינו שלם, מן השמים נותנים לו פתח. אבל אם הוא מתעלם מן הסימנים, המניעות עצמן נעשות עדות נגדו. הקב״ה מוליך את האדם בדרך שהוא רוצה, אבל כל עוד יש בו נקודה של שבירת המידה — הוא גם עוצר אותו. לא כל עיכוב הוא כישלון. לפעמים העיכוב הוא המלאך. לפעמים האתון היא ההצלה. לפעמים גניבת הארנק, הביזיון, התקלה, או הדלת שנסגרה — הם הדרך של הקב״ה לומר: עדיין יש לך סיכוי.