עבודה ופרנסה - טבע האדם או כורח המציאות? | עין איה היומי, ברכות ו,י | הרב גדי שלוין

אֲמַר לְהוּ רָבָא לְרַבָּנַן: בְּמָטוּתָא מִינַּיְיכוּ, בְּיוֹמֵי נִיסָן וּבְיוֹמֵי תִּשְׁרֵי לָא תִּתְחֲזוֹ קַמַּאי, כִּי הֵיכִי דְּלָא תִּטַּרְדוּ בִּמְזוֹנַיְיכוּ כּוּלָּא שַׁתָּא. ביאור: אמר להם רבא לחכמים: בבקשה מכם, בימי חודש ניסן ובימי חודש תשרי זמן העבודה החקלאית אל תראו לפני, אלא עסקו בעבודתכם, כדי שלא תטרדו במזונותיכם כל השנה כולה. הסבה שאין האדם מוצא קורת רוח שלמה בהתעסקו רק בחכמה ועיון אם לא יצרף עמה גם כן מעשה ועבודה, הוא לפי שכך חקק יוצרו יתברך בטבע נפשו, כדי שתדחפהו תשוקתו הפנימית לדאוג בעד צרכיו ההכרחיים שגם הם רבים. ומבלעדי תשוקה זו היו רבים מבני אדם מונעים עצמם משיתוף כל עבודה בעסקם רק במושכלות, והיתה אח"כ מביאה למחסור שלא יהיו מוצאים גם כן מבוקש החכמה מפני הטרדא. על כן כשימלא אדם את תעודתו, בעסק המעשי החמרי גם בזמני השנה הראויים לכך, ימשך מטבעו גם כן אל התלמוד והעיון ביתר חלקי זמן השנה. ואולי אביי ורבא חולקים בטעמו דרבי ישמעאל, דאביי סבירא ליה דלבד מצד ההכרח, עצם טבע האדם הוא לעבוד גם כן במקצת בעבודה ועסק של דרך ארץ, וזה בא מהוראת הניסיון של הרבים, שניכר הטבע על פי רושם הרוב. ורבא סבירא ליה שאין לדון בדבר כי אם מצד ההכרח, וכל האפשרי להועץ להיות מסולק מעסקים מעשיים כדי להיות מסור אל התורה ועבודת השכל לדעת את ד', היא מתכונת מעלת האדם, ביחוד האיש הישראלי, שראוי לרדוף אחריה בכל האפשרי, ואפשר לו להאדם להדחק עצמו לבא לזאת המעלה, שיהיה רק בתורת ד' חפצו, בהכינו לעצמו צרכיו בזמנים קבועים.