ברכת המזן כולל ברכת האורח בתימנית מפי מורי סאלם אפריים כהן מכרכור

לזכרו של מארי סאלם (שלום) כהן זצ"ל בן פנחס הכהן לבית אפרים ומרת סעדה לבית חייבי מארי סאלם כהן זצ"ל נולד בתימן, באזור צנעא, בראשית המאה הקודמת, למשפחת כהנים מיוחסת הידועה בשם "בית אפרים", משפחה של תורה, מסורת ויראת שמים. מצד אמו היה נכדו של מוהר"ר חיים חייבי זצ"ל, מדמויות המופת של קהילת יהודי צנעא. עוד בילדותו נשלח לגדול בבית סבו וסבתו בעיר הבירה צנעא, שם ספג תורה, מידות טובות ואהבת ה'. כבר בצעירותו ניכר כאדם בעל לב טוב, חכמה, יושר וענווה. לצד אהבתו הגדולה ללימוד תורה, נאלץ לצאת בגיל צעיר לעסוק במסחר כדי לסייע בפרנסת המשפחה. למרות הקושי, התורה והתפילה מעולם לא עזבו את חייו. הוא היה מבני החבורה הקרובה של תלמידי החכמים המפורסמים בתימן, ובהם מוהר"ר חיים כסאר, מארי יחיא אלשייך ומארי יוסף צובירי זצ"ל. בשנת תרצ"ז (1937) נשא לאישה את רעייתו הנאמנה, מרת רומיה (מרים) לבית נגש/נקאש ע"ה, אשת חיל יראת שמים, חרוצה ובעלת מידות אצילות. הוא נהג להעריך אותה מאוד ולומר תמיד כי זכה לאשה כשרה ומיוחדת, שותפה אמיתית לבניין הבית והמשפחה. כאשר החלו להגיע השמועות על האפשרות לעלות לארץ ישראל, בערה בליבו הכמיהה לציון. מתוך אמונה גדולה, עזב את כל אשר היה לו ויצא עם משפחתו למסע קשה ומפרך לארץ הקודש — מסע רגלי ארוך דרך המדבר עד עדן, ומשם למצרים, לפורט סעיד ובאונייה אל ארץ ישראל. הדרך הייתה רצופת ניסיונות, קשיים וסכנות, אך האמונה והתקווה להניח רגל על אדמת הקודש חיזקו את רוחם. עם הגעתם לארץ הועברה המשפחה למחנה עתלית ומשם למעברה בכפר פינס, שם חיו שנים בתנאים קשים ופשוטים. בהמשך השתקעו בכרכור, שם בנה את ביתו ואת עולמו מחדש מתוך עמל, אמונה ושמחה. לפרנסתו עבד כטייח, ביושר וביגיע כפיים, וביקש תמיד לחיות בכבוד ובעצמאות. אך לצד עבודתו, הקדיש חלק גדול מחייו לצורכי הציבור ולחיזוק חיי התורה והמסורת. הוא פעל למען הקמת בית ספר דתי, בית כנסת, מקווה ועירוב, ודאג באחריות ובמסירות לצביונה היהודי של הקהילה. מארי סאלם זצ"ל היה אדם אהוב על הבריות, בעל לב רחב ומאור פנים. צנוע ועניו היה, רחוק מכל כבוד ושררה, אך מלא בתוכן רוחני, בתורה, ביראת שמים ובאהבת ישראל. את ילדיו ונכדיו חינך במסירות לדרך התורה, למידות טובות, לאהבת הזולת ולשימור מסורת יהדות תימן המפוארת, ובפרט למסורת הקריאה התימנית המדויקת. בשנת תשמ"ח עבר עם רעייתו לירושלים עיר הקודש, אליה נכסף כל ימיו. לאחר פטירת רעייתו האהובה רומיה ע"ה בשנת תשנ"ח, המשיך לשאת את כאבו בדומייה ובאמונה, תוך שמירה על סדרי תפילה, קביעות עיתים לתורה ואהבת המשפחה. ביום שני, כ"ט בטבת תשע"ב, השיב את נשמתו הטהורה ליוצרה בשיבה טובה, ונטמן בהר המנוחות גבעת שאול בירושלים. דמותו, ענוותנותו, אהבת התורה, החסד והמסירות שהנחיל למשפחתו ולקהילתו – ימשיכו להאיר לדורות. יהי זכרו ברוך • ת.נ.צ.ב.ה