נִיגּוּן שֶׁלֹּא נִגְמָר – מִיכָאֵל יִצְחָק

"בְּתוֹכִי פְּנִימָה, רָעֲדוּ כָּל הַנִּימִים / כְּמוֹ שָׁמַעְתִּי שִׁירַת אָבִי בַּמְּרוֹמִים..." בלדת נשמה אישית, יהודית ושורשית, המדברת על אהבה עמוקה שאינה תלויה במרחק הגיאוגרפי. השיר נולד מתוך דיאלוג קרוב ושותפות גורל, ומבטא את הידיעה שגם מעבר לימים ולמסכים – הלב תמיד ער, שומר ומחובר אל שלשלת הדורות ואל האור הפנימי של הנפש. מילים ודימויים שירה ולחן : מיכאל יצחק בֵּין הַמָּסָךְ לַמַּחֲשָׁבָה הַלֵּב שֶׁלִּי עֵר גַּם כְּשֶׁהַיָּם מַפְרִיד וְהַמֶּרְחָק קְצָת סוֹגֵר אַתְּ תָּמִיד אִתִּי, בְּכֹל תְּפִלָּה וּבְכֹל יוֹם הַנְּשָׁמָה שֶׁלִּי אִתָּךְ, מוֹצֵאת אֶת הַמָּקוֹם גַּם אִם אֲנִי כַּנֶּשֶׁר, בַּשָּׁמַיִם דּוֹאֶה וְטָס הָאַהֲבָה הִיא נֶצַח, לֹא רְתוּמָה לָעֲגָלָה וְסוּס מָאַס כְּשֶׁהַנֶּפֶשׁ שֶׁלָּךְ כּוֹתֶבֶת, הַלֵּב נִגְלֶה בִּכְאֵב מִתְמוֹסֵס אֲנִי שׁוֹמֵעַ אֵלַיִךְ, פּוֹרֵחַ וּמֵאִיר מֵחַלּוֹן הַלֵּב הַכּוֹסֵס בְּתוֹכִי פְּנִימָה, רָעֲדוּ כֹּל הַנִּימִים כְּמוֹ שָׁמַעְתִּי שִׁירַת אָבִי בַּמְּרוֹמִים הַדְּמָעוֹת שֶׁלִּי זָלְגוּ בַּחֲדָרִים הַפְּנִימִיִּים רָצִיתִי שֶׁתֵּדְעִי שֶׁהָאוֹר שֶׁלָּךְ עוֹבֵר, מֵאִיר יָמִים שֶׁגַּם בְּתוֹךְ הַשֶּׁקֶט, הַנִּגּוּן לֹא יִגָּמֵר אַתְּ תָּמִיד בַּמַּחְשָׁבָה, הָאוֹר פֹּה מִתְגַּבֵּר הַקֶּשֶׁר הַקָּדוֹשׁ הַזֶּה מִבַּיִת חָזָק מִן הָעוֹלָם וְלֹא יְנַצְּחוּ אוֹתָנוּ, הַלֵּב שׁוֹמֵר עַל כֻּלָּם וְאִם הַמָּסָךְ נִדְלָק, אֲנִי לֹא שׁוֹכֵחַ אֶת הַפָּנִים כִּי יֵשׁ קוֹל שֶׁעוֹבֵר אֶלַי, גַּם מֵעֶבְרֵי הַשָּׁנִים אֲנִי מַנִּיחַ אֶת הַטֵּלֵפוֹן, מַקְשִׁיב לַשֶּׁקֶט הַקָּטָן וּבַשֶּׁקֶט הַזֶּה אִתָּךְ, אֲנִי שׁוֹבֵר אֶת הַזְּמַן וְלֹא יְנַצְּחוּ אוֹתָנוּ מַשְׁבְּרֵי הַיָּמִים כִּי הַלְּבָבוֹת שֶׁלָּנוּ לְתָמִיד מְחֻבָּרִים לְתָמִיד מְחֻבָּרִים...