הרב ישראל מאיר לאו על יחזקאל פרק לז - חזון העצמות היבשות / בכי לאחר השואה

הרב ישראל מאיר לאו מדבר על חזון העצמות היבשות של יחזקאל ומספר על הרגע שבו חזרו לו הדמעות לאחר השואה עת השתחרר ממחנה בוכנוולד. "...שוחררנו כילדים במחנות הריכוז ברגן בלזן ובוכנוולד, הגענו למחנה שיקום והבראה בצרפת, הגיעו לשם אורחים ואנחנו לא רצינו לראות אותם ולא לקבל את פניהם בתור מחאה וכעס על זה ששתקו כאשר את הורינו הובילו למיתה משונה בזמן הנאצים והם לא אמרו כלום ולא הגיבו, ועכשיו הם באים להצטלם איתנו? ובכל זאת קיבלנו את פני האורחים בדרך שקיבלנו, לא כאן המקום להיכנס לפרטים. עד שאחד מהמחזיקים את בית ההבראה הזה קם, ובירך אותנו בשלוש מילים ביידיש: "קינדער (ילדים), טייערע קינדער (ילדים יקרים)". האיש היה בעצמו ניצול שואה מאושוויץ, אשתו וילדיו נספו, והוא את הונו שנשאר לו בצרפת מעסקי טקסטיל הקדיש את כל ההון לטיפוחם של ילדי-יתומי שואה. והוא בא לבקר, בשעה שהוא דיבר כולם געו איתו בבכי. ואז קם אחד מאיתנו ואמר - אהרון לנצברג שמו, איש הדסה עין כרם בירושלים, בגמלאות - תודה. לא על הביקור שלא חפצנו בו. ולא על המתנות שהבאתם לנו ולא ביקשנו. תודה על מתנה גדולה שהענקתם לנו - היכולת לבכות. כי חשבתי כבר שאם אני לא צוחק שנים, וגם חודשים ארוכים שלא העליתי דמעה, אולי לב של אבן פועם בי במקום לב של בשר, ואין לי רגש ואני לא בן אנוש עוד. מי יתחתן איתי? מי יקים איתי משפחה? אבדה תקוותי, יבשתי. הכושר הזה לבכות עכשיו, נותן לי את התקווה גם לצחוק בבוא היום, ולהתנהג כבן אנוש". מתוך מארז הקריאה "לא נשכח" - https://bit.ly/2Zhvqpx צילום והפקה: נטע לנצמן לקריאת הפרק היומי ב929 - http://www.929.org.il/