אפילו הבוץ היה מתוק - סרט על חנוך לוין (2002)

תסריט: אורנה בן דור בימוי: עמי טיר, רן קוצר ''אשכבה'', המחזה האחרון שכתב חנוך לוין, טומן בחובו את התובנה שלקח איתו אל מותו, תובנה שניתן לנסחה כך: גם אם החיים אינם איזה "גליק" גדול, המוות אינו פיתרון. זה פשטני להחריד לנוכח מורכבות הטקסטים הלויניים, אלא שמחזה זה, בניגוד לכל האחרים, הוא קינה להחמצה הגדולה של מי שלא לקח את מה שהחיים הציעו לו. חנוך לוין חי וכתב מנקודת מבטו של פליט. למרות שנולד בארץ, גדל בה ועבר מסלול חיים תל אביבי, הישראליות הייתה עבורו בלון מנופח של גסות חספוס וזיוף - זהות מלאכותית המסתירה בתוכה את היהודי הנרדף, השורד, חסר השורשים. בגיל 11 מת אביו בחטף. "אבא אהב את חנוך אהבת נפש" יאמר אחיו דוד. את דמות האב החסר, יחפש אחר כך במחזות רבים. "הוא היה רזה ומצומק, כאילו לא רצה לקחת הרבה מקום, שלא ירגישו בו" אומרת ג''יטה מונטה. כמו המכולת של הוריו שהסתתרה בתוך בניין אפרורי ומט לנפול, כמו אביו שהיה אדם צנוע וישר דרך, כמו היהודים שהילכו קרוב לגדר כדי שלא יבחינו ויתעמרו בהם. מהלך חייו יכול ללמד על הילד חנוך, על נקודת המבט שהיקנה לו הבית ועל הכאב הגדול של האובדן. את אהבת התיאטרון ירש מאחיו הגדול. הוא הגיע לשם כמעט במקרה ולא עזב לעולם, כתב עשרות מחזות על חיים חסרי תקווה ונחמה, הכל בערגה עצומה אל המוות. רק על ערש דווי, כשמהחיים כבר לא נותר הרבה, נכתב ''אשכבה''. ובהצגה, המבוססת על שלושה סיפורים של צ''כוב, יוצא לוין בהצהרה הפוכה מכל אשר ידענו ממנו. "איזו טעות זו לא לחיות" אומר הגיבור...