פרות קדושות פרק 89 איני עבאדי – השיחה האחרונה

הוא היה מהאנשים המופלאים של ארץ ישראל שאיננה כבר; מקורי, אמיץ, שחקן נשמה, ישר כמו סרגל, מתנהל כמו שליט יחיד במכמני תרבות המזרח והשפה הערבית. בעיני רבים איש שלם, שמכלול תכונותיו היווה מקור לקנאה. עוד לפני שהכרתי אותו נחשפתי לתהילתו מפי יושבי העמק. יהודים, נוצרים ומוסלמים למדו אצלו על עצמם. כשהצטרפתי לשיעורים שלו בכדורי למדתי גם אני על עצמי. מי שנחשף לסיפור חייו ולרוחב ידיעותיו התקשה להאמין שלא מדובר בגיבור מקומי מומצא שיצר מישהו בעל דמיון מזרחי מפותח. אגדה. שאלתי אותו, למה הוא לא מעלה על הכתב את הידע העצום שהוא אוצר ואת הבנת המזרח העמוקה שלו. "אני לא אוהב לכתוב", אמר. "אני אוהב ללמד". באותו רגע גמלה בליבי ההחלטה לעשות את כל אשר לאל ידי על מנת לאסוף את האבנים היקרות שהוא נצר במוחו ובכוח זכרונו ולא לתת להם לגווע בשכחה. התחלנו לשוחח מול מיקרופון ומצלמה. ככה נולדו הפרות הקדושות, שהפכו לתכנית משודרת ולרשימות בעיתונות המודפסת. הוא היה המניע הראשוני וההשראה ליצירת התכנית והוא מופיע בכמה מן הפרקים שזכו, יותר מאחרים, להתעניינות הקהל. לאחר שחלקנו עשרות שעות של שיחות, עם מצלמה ובלעדיה, נדמה לי שהכרנו מבפנים. "איבן בטני בערף רטני", אומר הפתגם הערבי על משמעותה של קירבה. כמה ימים לפני מותו נפגשנו לשיחה אחרונה. "זאת שיחה של חשבון נפש" הוא אמר. נפגשנו, כמו תמיד, במרפסת הקטנה בבית בדגניה מול הכנרת. סיגריה אחרונה. איני בכה פעמיים. היה חשוב לו לדבר, לא על חולשת הגוף ומכאוביו, לא על קוצר ימיו של אנוש, אלא על תכנית השלום שהגה ולא התממשה. הוא ביכה את ההחמצה וסיכם כהרגלו, "אידיוטים", כשהוא מתכוון לכולנו. בפעם השנייה הוא בכה כאשר אמרתי לו, לראשונה, כמה אני אוהב אותו. עוד על איני עבאדי באתר פרות קדושות www.parotk.com