התחנה האחרונה - מתוך המחזמר "קצות שרופים" על פי ספרה של מיכל קרייטלר

איך זה נראה על הבמה: אור פוקוס בודד על הבמה. משה יושב בתוך המונית שלו, על החרוזים מעץ שעל הכיסא. אתי ומיה כבר ברחו לצפון, והוא נשאר מאחור, מתוחקר על ידי המשטרה ומגן על סודן. הוא מחזיק ביד את הטלפון הנייד הישן שלו, מחכה להודעה מוויוי השכנה שתגיד שהן בסדר. התרחשות מוזיקלית: בלדת סולו אינטימית, חשופה ומרגשת. משה, שבמשך שנים החזיק פאסון, ניסה להמשיך הלאה וכעס על אתי כשהייתה עצובה, מוריד את המסיכות. הוא שר על הגעגועים לאתי — האישה שהיה צריך להתגרש ממנה כדי להבין כמה הוא אוהב אותה. הוא מביט בחולצה המכופתרת התכלת שקנה לכבוד מיה, ומתחרט על כל השנים שבהן לא העז להאמין שהתינוקת שלהם תחזור. משה מביא כאן מונולוג מוזיקלי קורע לב של גבר שמבין מה הוא הפסיד, ומתפלל שהן יחזרו הביתה בשלום. מילים: שוב האורות של איילון זרים וחתומים. התעריף מונה דקות בשקט. מוזר. על החרוזים מעץ, אלה שקנית לי פעם, רואים את העקבות של הזמן שעבר. הנוסעים עולים, יורדים בתחנות. לכל אחד יש כיוון, תכלית וכוונות. ורק אני מבולבל,עוצר בצד, מהסס, כמו נהג שתקוע ולא יודע איך נוסעים רברס. הצלצול שלך מגיע שוב בשש בערב. את שואלת אם אכלתי, אם הכל כבר מסודר. מזכירה את המשחק של כפיר, שאזכור להביא ענבים. דואגת לי כאילו אנחנו עוד נשואים. ואני עוד אוהב אותך, אתי, כמו ביום הראשון כשלקחתי אותך בקו מאה שבעים וחמש. איך זה קרה שאנחנו עומדים משני צדדים של תהום? ואני לא מצליח לגעת בך, גם כשאני ממש מתאמץ. איך אפשר לבנות גשר על פני העבר? לסובב את הזמן? הלוואי שהייתי יודע, הייתי עושה את זה מזמן. כשגנבו את התינוקת, אני שתקתי בלי מילים. חשבתי שככה מתגברים על דברים. לא הבנתי שהעצב של אמא לא נגמר לעולם. אני רציתי להמשיך קדימה, ואת לא רצית לוותר אף פעם. עשיתי טעויות, זה היה בעבר, והגעגוע שלי אלייך לא נגמר. וגם אליה. גם אליה. היא הייתה גם שלי, את יודעת. אני גר אצל אמא, בראשון מזרח. נותן לך את כל האוויר שרצית. לא מסתכל על אף אחת אחרת, רק עובד מהבוקר עד הערב במונית. וכשאנחנו נפגשים אני מושיט לך יד לחבק. זה עוזר לי להרגיש נחמה. אולי פעם תסלחי לי, אתי, ונוכל להחיות את מה שפעם היה. ואני עוד אוהב אותך, אתי, כמו ביום הראשון. איך זה קרה שאנחנו עומדים משני צדדים של תהום?