"התמודדות עם האכזבה בעקבות הפער בין הרצוי והמצוי בחיים" - מיכי יוספי - כב תמוז תשפ"ג

הרצוי והמצוי וְאָמַר אָז בְּזֶה הַלָּשׁוֹן. וּבָזֶה טוֹעִין הַחֲסִידִים הַרְבֵּה שֶׁפִּתְאם נִדְמֶה לָהֶם שֶׁנָּפְלוּ מֵעֲבוֹדַת ה' וּבֶאֱמֶת אֵין זֶה נְפִילָה כְּלָל רַק מֵחֲמַת שֶׁצְּרִיכִין לַעֲלוֹת מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה וְאָז מִתְעוֹרְרִין וּמִתְגַּבְּרִין מֵחָדָשׁ הַקְּלִיפּוֹת שֶׁהֵם הַתַּאֲווֹת וְהַבִּלְבּוּלִים וְהַדִּמְיוֹנוֹת וְהַמַּחֲשָׁבוֹת וְהַמְּנִיעוֹת כַּנַּ"ל עַל כֵּן צְרִיכִין לְהִתְגַּבֵּר בְּכָל פַּעַם מֵחָדָשׁ לַחֲזר וּלְהַכְנִיעַ וּלְשַׁבֵּר הַקְּלִיפּוֹת וְהַמְּנִיעוֹת וְכוּ' שֶׁבְּכָל מַדְרֵגָה וּמַדְרֵגָה מֵחָדָשׁ אֲבָל בֶּאֱמֶת אֵין זֶה נְפִילָה כְּלָל [ליקו"מ כ"ה] וְלא יִתְעַצֵּב וְלא יִתְעַצֵּל עַל יְדֵי זֶה כְּלָל רַק יַעֲצר רוּחוֹ וְלא יִכְפַּת לֵהּ כְּלָל וְיַעֲשֶׂה אֶת שֶׁלּוֹ בַּעֲבוֹדָתוֹ וְיַעֲבר עַל הַכּל, וְלא יָחוּשׁ עַל כָּל הַבִּלְבּוּלִים וְהַמְּנִיעוֹת כְּלָל שֶׁ כָּל זֶה הוּא בְּחִינַת אֶרֶך אַפַּיִם שֶׁזּוֹכִין עַל יְדֵי אֱמוּנָה שֶׁהוּא בְּחִינַת כּחַ הַגּוֹדֵל וְכחַ הַצּוֹמֵחַ כִּי עַל יְדֵי זֶה הוּא גָּדֵל וְצוֹמֵחַ וּמַצְלִיחַ בַּעֲבוֹדָתוֹ כִּי לא יוּכַל לְבַלְבְּלוֹ שׁוּם מוֹנֵעַ לְהַפִּילוֹ בְּעַצְבוּת וְעַצְלוּת חַס וְשָׁלוֹם וּלְמָנְעוֹ עַל יְדֵי זֶה, חַס וְשָׁלוֹם רַק יַעֲשֶׂה אֶת שֶׁלּוֹ בִּזְרִיזוּת וְשִׂמְחָה וְלא יִסְתַּכֵּל עַל כָּל הַבִּלְבּוּלִים כְּלָל שֶׁכָּל זֶה הוּא בְּחִינַת אֶרֶך אַפַּיִם בְּחִינַת אֱמוּנָה, בְּחִינַת כּחַ הַגּוֹדֵל וְכחַ הַצּוֹמֵחַ [ליקו"מ קנ"ה] וּכְשֶׁהוֹלֵך לָאָדָם שֶׁלּא כְּסֵדֶר, זֶהוּ הִתְנַגְּדוּת הָרָצוֹן: אֲנִי רוֹצֶה שֶׁיִּהְיֶה כֵּן הַדָּבָר, וְהַדָּבָר לְהֵפֶך, שֶׁלּא כְּסֵדֶר וְזֶה בְּחִינַת מִלְחָמָה כִּי כָל מִלְחָמָה הוּא הִתְנַגְּדוּת הָרָצוֹן, הוּא בְּחִינַת שֶׁלּא כְּסֵדֶר וְזֶהוּ "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה" כְּשֶׁהוֹלֵך לְך שֶׁלּא כְּסֵדֶר, הַיְנוּ הִתְנַגְּדוּת הָרָצוֹן "וּנְתָנוֹ ה' אֱלקֶיך בְּיָדֶך" שֶׁיִּתְבַּטֵל כָּל רְצוֹנוֹת נֶגֶד רְצוֹנְך שֶׁיֵּלֵך לְך כְּסֵדֶר כִּרְצוֹנְך אֵימָתַי ? כַּד, "וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ" כְּשֶׁתִּהְיֶה בִּבְחִינַת מָה כְּשֶׁתַּמְשִׁיך לְך אֱלקוּת, הוי"ה בְּמִלּוּי אַלְפִין וְזֶה פֵּרוּשׁ 'מַחֲשָׁבָ"ה חֲשׁ"ב מָ"ה' [ליקוטי תניניא פ"ב] קודם כל נרשום את הרצון לקבלה עצמית, רצון לתיקון. בהתחלה מנסים לצרף רגש למחשבה. רעיון הנתינה כלפי עצמך. אינך כועסת על עצמך מעצם הרצון לתת לעצמך. [ימימה ע"ה] רטט הקיום והמית הקיום שני דברים הם. מאבק הקיום שווה רטט בלב, דופק אחר. המית הקיום השקטה קשורה לאור ההכרה הנפתח על עיקרו. על החיבור שבהכרה. ואז ההכרה תאיר על ההבנה הגדולה של הקיום. כי אז לא מעיזים יותר לשגות כל כך בקלות דעת כלפי מערכת נפלאה שסודותיה הנפלאים מוסתרים מהשכל. [ימימה ע"ה] עַל־יְדֵי הַשִּׂיחָה שֶׁמְּשִׂיחִין וּמְדַבְּרִין בֵּינוֹ לְבֵין קוֹנוֹ, וּמוֹצִיאִין בַּפֶּה הַכִּסּוּפִין וְהָרְצוֹנוֹת טוֹבִים שֶׁלּוֹ, מַה שֶּׁהוּא נִכְסָף וּמִשְׁתּוֹקֵק וּמִתְגַּעְגֵּעַ לָצֵאת מֵהָרָע שֶׁלּוֹ וְלִזְכּוֹת לְטוֹב אֲמִתִּי וּמִתְפַּלֵּל וּמִתְחַנֵּן לִפְנֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עַל זֶה. עַל־יְדֵי זֶה הוּא מוֹצִיא הַנְּפָשׁוֹת טוֹבוֹת מִכֹּחַ אֶל הַפֹּעַל. כִּי עַל־יְדֵי הַכִּסּוּפִין לְבַד נַעֲשִׂין נְפָשׁוֹת בְּכֹחַ וְעַל יְדֵי הַדִּבּוּר הַנַּ"ל נִגְמָרִין וְיוֹצְאִין מִכֹּחַ אֶל הַפֹּעַל. וְעַל־יְדֵי זֶה יִזְכֶּה לִפְעֹל בַּקָּשָׁתוֹ וְזוֹכֶה לְצַיֵּר אוֹתִיּוֹת הַתּוֹרָה לְטוֹב וּמְחַיֶּה וּמְקַיֵּם הַכֹּל, וּמַמְשִׁיךְ טוֹבָה וּבְרָכָה בְּכָל הָעוֹלָמוֹת, וּמְעוֹרֵר לִתְשׁוּבָה כַּמָּה נְפָשׁוֹת עַל־יְדֵי הַדִּבּוּר הַזֶּה שֶׁמְּדַבֵּר בֵּינוֹ לְבֵין קוֹנוֹ. כִּי עִנְיָן זֶה שֶׁל כִּסּוּפִים וּרְצוֹנוֹת טוֹבוֹת וּלְהוֹצִיאָם בְּפֶה מָלֵא הוּא יָקָר מְאֹד, וְצָרִיךְ כָּל אֶחָד לְהַרְגִּיל עַצְמוֹ לַעֲסֹק בָּזֶה הַרְבֵּה בְּכָל יוֹם. וְעַל יְדֵי זֶה יְכוֹלִין לְהַחֲזִיר כָּל הָעוֹלָם לְמוּטָב (ליקו"מ לא, ח' ט') היום אִם בְּקוֹלוֹ תִשְׁמָעוּ (תְּהִלִּים צ"ה), זֶה כְּלָל גָּדוֹל בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, שֶׁלֹּא יָשִׂים לְנֶגֶד עֵינָיו כִּי - אִם אוֹתוֹ היום, הֵן בְּעֵסֶק פַּרְנָסָה וְהִצְטָרְכוּתוֹ, צָרִיךְ שֶׁלֹּא יַחֲשֹׁב מִיּוֹם לַחֲבֵרוֹ כַּמּוּבָא בַּסְּפָרִים, וְכֵן בַּעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ לֹא יָשִׂים לְנֶגֶד עֵינָיו כִּי אִם אוֹתוֹ היום וְאוֹתוֹ הַשָּׁעָה, כִּי כְּשֶׁרוֹצִין לִכָּנֵס בַּעֲבוֹדַת ה', נִדְמֶה לְהָאָדָם כְּאִלּוּ הוּא מַשָֹּא כָּבֵד, וְאִי אֶפְשָׁר לוֹ לִשָֹּא מַשָֹּא כָּבֵד כָּזוֹ. אֲבָל כְּשֶׁיַּחֲשׂב שֶׁאֵין לוֹ רַק אוֹתוֹ היום, לֹא יִהְיֶה לוֹ מַשָֹּא כְּלָל, וְגַם שֶׁלֹּא יִדְחֶה אֶת עַצְמוֹ מִיּוֹם לְיוֹם, לֵאמֹר מָחָר אַתְחִיל, מָחָר אֶתְפַּלֵּל בְּכַוָּנָה וּבְכֹחַ כָּרָאוּי, וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה בִּשְׁאָר הָעֲבוֹדוֹת, כִּי אֵין לְאָדָם בְּעוֹלָמוֹ כִּי אִם אוֹתוֹ היום וְאוֹתוֹ הַשָּׁעָה שֶׁעוֹמֵד בּוֹ, כִּי יוֹם הַמָּחֳרָת הוּא עוֹלָם אַחֵר לְגַמְרֵי. היום אִם בְּקוֹלוֹ תִשְׁמָעוּ, 'היום' דַּיְקָא, וְהָבֵן: ( ליקוטי מוהר"ן חלק א' ערב ) מי האיש החפץ חיים, אוהב ימים לראות טוב. נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מירמה סור מרע, עשה טוב בקש שלום ורדפהו. [תהילים לג]