אפרכסת | אמיר אורן מארח את דן מרון

כשהוא באזרחי-קייצי, מעורטל מסרבל שריונאים, אפוד, נשק ודרגות רב-סרן, נגזר על דן מרון להתמודד עם הדעות הקדומות שמעוררת חזות ילד טוב קיבוץ ספר, מכינה קדם-צבאית ערכית-חילונית וושאיפה לשירות ציבורי. כל זה לא בלתי-נכון, אך גם שיטחי מדי. מרון התבטא לאחרונה, בבוטות וברהיטות, נגד השתרכות מלחמת עזה ונגד מבקריהם של המוחים על הפקרת החטופים ועל זילות חיי האזרחים בעזה. למשל, הזמר-לוחם עידן עמדי, שתבע מאמנים חותמי עצומה להפקיד בכניסה את כרטיס העבודה הקרבית שלהם. לאחר 380 ימי שירות מילואים, כולל בתקופות קטלניות בעזה, מרון בא לשיח מצוייד בכל האישורים הדרושים, אך בעיניו זה אינו דו-קרב מילולי של דן מול עידן. יש לו מישנה סדורה ורצון עז לממש אותה. בשיחה עם אמיר אורן ב״אפרכסת״ מספר מרון על ילדותו בקיבוץ שניר שבגליל העליון, על החלטתו להעדיף מסלול פיקוד בשריון על התגייסות לסיירת, על שירותו הסדיר ועל תפקידיו במילואים. הוא התאכזב מרה מהחלטת מח״ט 7, אל״מ רומן גופמן, להתעלם מהמלצת כל מפקדיו ולמנוע ממנו פיקוד על פלוגת טנקים, משום שלא הזדרז להגיב בחיוב נלהב על השאלה - ששמועתה נפוצה מראש - אם ברצונו להרוג מחבלים. המחאה נגד עוולות ממשלת נתניהו, עוד מימי ההפיכה המשטרית שלא חלפה, מאופיינת בגיל ממוצע מבוגר - הרבה יותר מהדור של הורי דן מרון מאשר מבני הכ-30, כמותו. המלחמה, על צלקותיה בכל דרגות הקצונה והשירות, מתחילה לשנות מצב זה. דן מרון וחבריו, החשים נבגדים - הם, חבריהם, החטופים - בידי החוליות העליונות של שרשרת הפיקוד, בין האוגדה לממשלה, חדלו לשתוק. אולפן: אמנון האס